<h1>אבודרהם סדר תפילות השבת</h1>
<h2>דף י:</h2>
ונוהגים ברוב המקומות בספרד לומר משנת פרק אחד בכל שבת ושבת, וכן בימים טובים מענין כל מועד ומועד. ואחר כך אומר (ברכות י"ז ע"א) אמר רבי (יהודה) [יוחנן] אשרי מי ש[גדל בתורה ו]עמלו בתורה על שם (תהלים קכ"ח, ב') אשריך וטוב לך, וכמו שפירשו רבותינו ז"ל, כי אדם לעמל יולד, אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו. דיברה תורה כלשון בני אדם כי כיון שנודע כי רצונו הוא לעסוק בתורה, כמו שצוה (יהושע א', ח') והגית בו יומם ולילה. יראה שכל העוסק בה כאילו עושה לו נחת רוח, כיון שמקיים מצותו, גדל בשם טוב וכו'. ועליו אמר שלמה בחכמתו (קהלת ז', א') טוב שם וכו', אמר בחכמתו, על שם (מלכים א ה', י"א) ויחכם מכל האדם. למוד תורה הרבה ויתנו לך שכר והמון העם גורסים כדי שיתנו לך שכר, ואסור לומר כן, דהא תנן (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס וכו'. ואם תאמר הא דאמרינן בפרק קמא דבבא בתרא (י' ע"ב) האומר סלע זה לצדקה [ע"מ] שאחיה אני ובני, וכדי שאזכה בה (לעתיד לבא) [לעולם הבא] הרי זה צדיק גמור. יש לפרש כדמשני התם, כאן בישראל כאן באומות העולם. כלומר ישראל דעתו לשמים וגומר בליבו לתת, בין יחיו בין לא יחיו, ואינו מהרהר אחר מידת הדין, ואם כן אין זה על מנת לקבל פרס, אבל גוי אינו נותן אלא על מנת כן, ואם לאו מתחרט, וכדי שלא יחשוב האדם שמתן שכר המצות הוא בעולם הזה, לפיכך פירש ואמר, ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא, שנאמר (תהלים ל"א, כ') מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. וכתי (משלי ח', כ"א) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. הכי גרסינן, ודע שמתן שכרן בְשִין, ולא גרסינן מתן שכרן, לפי שאינו מתישב על הלשון.
<h2>דף צז.</h2>
גרסינן בבבא בתרא בפרק המוכר את הפירות אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, אין אומרים קידוש היום אלא על יין הראוי לנסך על גבי המזבח, ואסיקנא למעוטי שריחו רע ומגולה, ואף על גב דעברה במסננת. וכתב הר"ר יצחק בן גיאת, אפילו האידנא דלא קפדינן אגילוי אין מקדשין עליו, אבל מברכין עליה בורא פרי הגפן, אבל יין מגתו מקדשין עליו, דאמר רבא (שם ע"ב) סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום, וכן יין שבפי החבית, ויין בשוליה, אף על פי שיש בו קמחים, ויין שבשולי החבית אף על פי שיש בו שמרים. ויין כושי, פירוש שחור, ויין בודק, פירוש לבן ביותר, והוא גריעותא. ויין הליסטון, פירוש מתוק, ויין סתם של מרתף, שאינו בדוק אם הוא טוב אם לאו, כולם מקדש עליהם, ומכל מקום מצוה מן המובחר לברור היין הטוב לקדש עליו. כתב בעל הלכות גדולות, שיין חי, אפילו הוא חזק דדארי על חד תלתא מיא מקדשין עליו. ומכל מקום יותר טוב למזגו, ובלבד שיהא מזוג כראוי, אבל מזוג יותר מדאי מברכין עליו שהכל. ויינות שלנו יותר טובים הם בלא מזיגה. ויין צמוקים, בין שנכמשו בגפן, בין שנצטמקו על ידי החמה, או על ידי האור, כגון שהכניסן בחמין למהר צמוקם, בין שתלאן לעשן, מקדשין עליו. ודוקא שיש בהן לחלוחית, שאם ידרוך אותם יצא מהם משקה, אבל אם הם יבשים, ואינו יוצא מהם משקה אלא אם שורה אותן במים, אין מקדשין עליו, ומברכין עליו שהכל. וחמרא דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא, אבל ריחיה חמרא וטעמיה חלא חלא, דבתר טעמא אזלינן (שם). שמרי יין שנתן עליהם מים, או חרצנים שנתן עליהם מים, ויש בהם טעם יין, אין מקדשין עליהם, ומברכין עליהם שהכל. ודוקא אם נתן עליהם ג' מדות מים והוציא פחות מארבעה, אבל אם הוציא ארבעה הרי זה יין מזוג, ומברכים עליהם בורא פרי הגפן. ויין מבושל יש בו מחלוקת בין המפרשים, רש"י כתב בתשובה שמברכים עליו שהכל, וכן כתב הר"ר יצחק בן גיאת, יין שנתבשל אפילו מעט, וכן אם נתן לתוכו מעט דבש, מברכין עליו שהכל. וכן כתב רבינו האי, כיון שנתן האור תחתיו והרתיח אין בו משום גילוי, ולא משום יין נסך, ואין אומרים עליו קידוש היום. אבל בעל העטור כתב שמברכין עליו בורא פרי הגפן. וגם מקדשין עליו, דלא גרע מיין קונדיטון, פירוש, יין מבושל, דאמרינן בירושלמי (שבת פ"ח ה"א ושקלים פרק ג') שיוצאין בו בפסח ידי ארבע כוסות. וכן כתב רבינו תם ור"י שמקדשין על המבושל, ולזה הסכים הרא"ש, ובהדיא אמרינן בירושלמי דפסחים (פ"ח ה"א) ושקלים (פרק ג') יוצאין ידי ארבע כוסות ביין מבושל, אלמא יין הוי. והרמב"ם ז"ל כתב אין מקדשין אלא על יין הראוי לנסך על גבי המזבח, לפיכך אם נתערב בו דבש או שאור אפילו כטיפת חרדל בחבית גדולה אין מקדשין עליו, כך אנו מורים בכל המערב. ויש מי שמתיר לקדש עליו, שלא אמרו יין הראוי לנסך על גבי המזבח אלא להוציא מגולה, או ריחו רע, או מבושל, שאין מקדשין על אחד מאלו.
